מה מתאים לי?

יש סיפור מוכר, על אישה שלא הצליחה למצוא למה היא מתאימה. לא לאיזו עבודה היא מתאימה, לא לאיזה מקום מגורים, לא לאיזו אהבה. היא ניגשת לכיכר העיר כדי לדבר עם האישה החכמה, זו שאנשים באים אליה כדי להתייעץ בכל מני עניינים. בדרך כלל, האישה החכמה שומעת, חושבת ומהרהרת קצת, הופכת והפכת ובתמורה מספרת סיפור. את הסיפור הזה מגלגלים בראש, עד שפתרון הבעיה צץ ועולה.

"במקרה שלך," אמרה האישה החכמה, "אני אפילו לא צריכה לחשוב. גם אני פעם הייתי במצבך, אבל לא היה לי את מי לשאול ולכן יצאתי לחפש את התשובה לבד. עברתי ערים וכפרים, גאיות ונחלים, כרמים ובוסתנים ויום אחד, מצאתי את עצמי הולכת בדרך. שדות מימין, שדות מלוא העין משמאל וחוץ מזה – כלום. אחרי הליכה של כמה שעות ראיתי מעבר לשיפול הגבעה, חומה הניצבת בשולי הדרך. מרחוק יכולתי לראות שיש עליה כתמים צבעוניים – חלקם גבוה על החומה, חלקם נמוך וחלקם מפוזרים להם ככה באמצע. התקרבתי במהירות ועמדתי מול החומה. אז ראיתי שהכתמים הצבעוניים הן מטרות, כאלה שיורים בהן חצים. בלבה של כל מטרה היה נעוץ בביטחון – חץ. הייתי סקרנית לדעת מי עשה עבודה כל כך מדויקת. לא היה שם את מי לשאול אז המשכתי ללכת. מעבר לראש הגבעה עמד בית קטן ובחצר ראיתי בחורה צעירה ממני בהרבה, רכונה מעל ערוגה. ניגשתי אליה ושאלתי, "את במקרה יודעת מי ירה את החצים למטרות שעל החומה במורד הדרך?"

היא התרוממה וענתה בביישנות, "אני".

"אבל איך זה יכול להיות," הקשיתי, "את כל-כך צעירה!"

ענתה הצעירה, "קודם יריתי את החצים ואחר כך ציירתי את המטרות."

"מזה למדתי הרבה," אמרה המספרת לאישה הטרודה שישבה מולה, "למדתי שקודם כל אני צריכה למצוא מה מתאים לי, לא למה אני מתאימה. מצאתי מה מתאים לי וסביב זה בניתי את חיי."

painting your own targets ילדי לאונרדו

גם אם הסיפור מוצא חן בעיניי, הוא בלבל אותי. איך היא מצאה מה מתאים לה? אם אני לא מתאימה לזה ולא לזה, מתאים לי גם זה וגם זה, אני לא עצלנית, אין לי בעיית משמעת, לא שטחית, לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, כולם חושבים שאני נורא מוכשרת אבל לא עומדת בציפיות באופן כללי, אז מה אני כן? אני רוצה לדעת מי אני ומה מתאים לי.

אז מתישהו, אחרי שסיפרתי את הסיפור הזה מאות ויותר פעמים, החלטתי להכניס בו הסתעפות קטנה. בדרך חזרה הביתה, איפשהו בין הגאיות והכפרים, עליתי לראש הר גבוה, התיישבתי על הפסגה, התבוננתי על כל השטח שנגלה לפניי והחלטתי שהוא לוח המשחק שלי. לאופק שמאל קראתי 'פעם פעם' ולאופק ימין קראתי 'עכשיו'. סידרתי עליו הרבה דמויות 'אנשי אשכולות' עליהן קראתי, פחות או יותר לפי הזמן בו חיו לאורך ההיסטוריה, וביקשתי מהן לשחק, לעשות את הדבר שלהן. רציתי לגלות אם הן מסתדרות לאיזו דרך שיש לה כמה מאפיינים, אם יש משהו שאני יכולה ללמוד מהן כקבוצה. מאיה אנג'לו סימנה לי שזה בסדר, שזו הזדמנות טובה לשאול שאלה כזו. (אם מישהו מכם מתחיל לחשוב עלי מחשבות מסוג 'מה עישנת?' שלא יקרא בלוגים של מספרי סיפורים…)

בהתחלה ראיתי את מה שהם נבדלו בו. אחרי שהתבוננתי מספיק זמן, ראיתי יותר מהמשותף:

היו דברים שהם שאפו להבין לעומק, חקרו הרבה ויצרו מתוכם יצירה חדשה, היו דברים שפחות. הם העדיפו מגוון על פני מיקוד יחיד ועם זאת ידעו להתמקד כשמצאו לנכון. זאת בניגוד לדעת ה'תוכי' שאומר "אם תעסקי ביותר מדי תחומים תישארי שטחית" ולדעת השכן שלו שאומר "את לא יודעת להתמיד, אין לך משמעת, את עצלנית."

הם מדדו הצלחה במושגי-פיצוח ועמידה באתגרים שהם קבעו לעצמם. פחות עניין אותם כמה גבוה בסולם הצליחו לעלות או כמה שילמו להם. יחד עם זאת, הם טיפלו בענייני הגוף ודאגו לקיום מכובד. שזו די הפתעה ל'תוכי' שמדקלם "כנראה שאת לא מסוגת להתמודד עם ההווה ולכן את חיה בעבר" בווריאציות כמו "את חיה בסרט" "בנית לך מציאות חלופית, מאוד נוח…" "מה את מדחיקה?!" "מי את חושבת שאת, גאון הדור?!" ועוד דקלומי פסיכולוגיה בגרוש.

העיסוקים שלהם, כיווני הלמידה והפרויקטים בהם לקחו חלק, התפתחו כמו בטבע – לאורך זמן, מתוך גזע מרכזי, צמיחה אורגנית של ענפים בכל מני כיוונים, לפעמים ענפים השתרגו זה בזה, חלקם התעבו, חלקם התנוונו. בזמנים מסוימים, הם ידעו להיצמד לתכנית נוקשה, לא אורגנית, מתוך כוונה להשיג הישג מסוים בפרק זמן מסוים. בניגוד לדעת הבן-דוד של ה'תוכי' הקודם שאוהב לשיר "טיפוסים כמוך חושבים שמותר להם לעשות מה שמתחשק להם" ובערבי קיץ לחים עובר ל"כמה זמן את חושבת שאת יכולה לשחק? תתחילי לקחת את החיים ברצינות, את לא נהיית צעירה יותר."

הם הראו לי כמה צירים:

ילדי לאונרדו צירי דרכי פעולה

הנטייה הטבעית של כולם נמצאת בצד הימני של הציר. באותו זמן, הם הזיזו את המחוג שמאלה, כשראו שתהיה בזה תועלת. בצד ימין נמצאת הצמיחה, ההתפתחות, הבנייה, משמאל נמצאת ההתקדמות בנתיב ממוקד, מתוכנן, ממוסגר, כדי להשלים הישג בפרק זמן נתון ולהעמיד תוצאה בעולם. ראיתי אותם נעים על הצירים האלה – לפעמים יותר בימין, לפעמים יותר בשמאל – רוב הזמן במקומות שונים על הציר, לא רק בקצה ימין.

ההבנות האלה עשו לי סדר טוב בראש, סימנו לי אפשרות לדרך פעולה שונה. יחד אתן, הופיעה מחשבה מוכרת ומכבידה: "זה לא מאוחר מדי להתחיל משהו חדש?" ובמילים אחרות, "איפה היית כשהייתי בת 14-18-24-34?" (אחת התגובות למאמר המקורי על ילדי לאונרדו) הכוונה – עכשיו כשאני מבינה שיש לי נטייה טבעית, לגיטימית, להתנהל אחרת ממה שלמדתי שנכון לי, זה לא מאוחר מדי? אחרי שדיברתי עם כל מני אנשים עם נטיית ילדי לאונרדו חזקה, גיליתי שעניין הזמן מטריד רבים, לא רק את המבוגרים. יש כאלה שמכניסים את עצמם למשמעת עבודה לפי תכנית, למרות שהיא מרגישה כמו סד, בגלל תחושת חוסר זמן. יש כאלה שמרימים ידיים בגיל די צעיר ויש בגיל 20 וקצת שמרגישים שחבל שהם לא ידעו קודם ונכנסים לאבל כבד על הזמן שהלך לאיבוד. ידעתי שאני מנסה להכניס את עצמי למסגרות נוקשות, מצליחה לעיתים ולעיתים לא. יש בזה משהו מתיש, סיזיפי.

פתרון בעיית הזמן

מחקתי את הדמויות מהנוף שמולי, התבוננתי בו שוב וקראתי לו 'חיי'. לאופק שמאל קראתי 'ראשית חיי' לאופק ימין קראתי 'אחרית חיי' וחיפשתי איפה בערך להניח את עצמי כרגע. באמצע? 53 נראה לי הצידה מהאמצע, אבל בכמה? המממ….

התבוננתי שוב לאופק ימין, היכן שנמצאת 'אחרית חיי' ולצורך המחשבה אמרתי בקול רם, "לצורך המחשבה, נאמר שאחיה עד גיל 83." הסתכלתי שוב על הנוף, עכשיו היה לי קל לקבוע איפה האמצע. מצאתי בו עץ בערך במקום הנכון ומעליו רשמתי באוויר '53', שזה עכשיו. כמה נשאר לי כדי לנוע בין העץ ואחרית חיי? 30 שנים. לא מאוחר מדי להתחיל משהו חדש?

התבוננתי שוב על כל 'חיי' ופתאום הבנתי שיש לי דרך לדעת. מהעץ '53', הסטתי את המבט שמאלה, לכיוון 'ראשית חיי', בערך 30 שנים. מצאתי בנוף שיח קטן ומעליו רשמתי '23' ואז התרכזתי רק בשטח שבין השיח והעץ.

אירועי חיי התיישבו להם לרוחב ציר 23-53 במהירות – בהתחלה אירועים בולטים שקל לזכור כמו לידות וילדות, פגישות ופרידות, לימודים ועבודות, פרסים, הצלחות ושברונות, ביניהם פרטים כמו נסיעות וטיולים, מופעים בהם לקחתי חלק, שיעורים שלמדתי, שיעורים שלימדתי, שיחות, צחוקים, בכיות, עוד ועד ועוד ועוד פרטים נערמו עד שהרגשתי שמפולת האירועים הופכת לחיוך פשוט שמשמעותו, "שכה אחיה. יש מלא זמן להתחיל דברים חדשים." גם אם אוריד לי חמש שנים על מחלות וכבדות, עדיין, גם בין גיל 28 לעכשיו, עשיתי יותר ממה שאני יכולה לזכור שעשיתי, והרבה מזה היה להתחיל משהו חדש.

my life ילדי לאונרדו

שמתי בתרמיל את מה שמתאים לי: מגוון עיסוקים ותחומי עיסוק, מדד הצלחה פנימי, צמיחה והתפתחות אורגנית. גם את ההבנה שלפעמים יתאים לי אחרת ושאני יכולה לבחור.

ירדתי מפסגת ההר הגבוה, עברתי בין גאיות וכפרים, עברתי בערים וחזרתי למקום ממנו יצאתי. כשעברתי בכיכר העיר, ראיתי שמישהו אחר מדבר עם האישה החכמה. היא קלטה אותי בזווית העין, קרצה, חייכה וחזרה להקשיב לו.

חזרתי הבייתה ורשמתי במחברת: עמק 'חיי'. לחזור לשם בהזדמנות הקרובה

רשומה קודמת
רשומה הבאה
Loading Facebook Comments ...

5 thoughts on “מה מתאים לי?”

  1. ישבתי וחשבתי וגם ספרתי, היו לי 3 תוכיים שכל הזמן זימרו באזני את הפזמון החוזר, המפריע הזה. הקשבתי להם ופעמים רבות מדי הסכמת להסכים איתם, אך כל פעם הרגשתי שהם הסיטו אותי מהנאת החיים שבי, שהתלהבות העשייה שלי דעכה ואז שוב "חטאתי" ומצאתי שבילים מלהיבים כשמדי פעם באיזה עיקול חיכה לי אחד התוכים האלה. כשאני מסתכל ב"חיי", כפי שאת מלמדת אותי במאמר שלי , יש כל כך הרבה זיגזגים, כדי להימנע מלהיפגש בתוכיים, המון בריחות ולא תמיד בחירות, רק לאחרונה, במרומי גילי הצלחתי לגבוהה מעל התוכיים. תודה לך על המאמר, על הסיפור והתוספות, אישה חכמה.

  2. שלום לימור,
    אני חושבת שהפוסטים על "ילדי לאונרדו" מתאימים במהותם לכלל האוכלוסיה. מעטים האנשים שמילדות טובים בדבר אחד, מתעניינים בדבר אחד ועוסקים בדבר אחד. לכולנו יש מגוון פנים לאישיות, מגוון כישרונות, מגוון תחומי עניין (במינונים שונים לאנשים שונים כמובן).
    במיוחד ברוח התקופה האינדיבידואליסטית, בה רבים לומדים תואר א' ואז עוברים לתואר ב' ותוך כדי מתלבטים לגבי לימודי תעודה ג' ועובדים בתחום ד'.
    אני חושבת שיש סכנה בנוסף להזדמנות בלתייג מישהו כ'ילד לאונרדו" ולתת לגיטימציה לא לבחור תחום עיסוק עיקרי (אפילו זמני) לעולם. כפי שהרבה רופאי שיניים בחרו לצייר להנאתם בזמנם הפנוי ולא להתפרנס מכך, אין רע בלבחור תחום עיסוק שמשקף אחד (או חלק) מכישורינו ובשאר לעסוק כתחביב או כתחום עניין משני.

    1. שלום לך ותודה על הדברים.
      כפי שכבר ציינתי, הנטייה הזו קיימת כאופציה אצל כולם, במידות משתנות. כמו גם הנטייה להתמקד בדבר אחד באופן מוחלט. ההגדרה 'ילדי לאונרדו' מכוונת לאלה שמגלים נטייה חזקה, שהצורך במגוון הוא רק חלק ממנה. עדיין לא כתבתי על הפרקטיקום של עיסוק אצל בעל נטייה כזו, לכן גם אין כאן לגיטימציה לא לבחור תחום עיסוק עיקרי. רק כדי שזה יקרה ולא ירגיש כמו סד, צריכים להתקיים כמה תנאים, בעיקר תנאים שיאפשרו דינאמיות. על כך, בהמשך. לא סותר את העובדה שהרשומות האלה מתאימות לרבים, מכל מני סיבות.
      בברכה,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *