ילדי לאונרדו | להיות כל מה שאני יכולה

התגובות לרשומה 'אנחנו לא עקומים, המוח שלנו פשוט מתנהל אחרת' שהתפרסמה בינואר 2014 במגזין קפה, הובילו אותי להבין סופית, שאני צריכה לעשות עם זה משהו. מה גם שזו הייתה הפעם השנייה שהצפת הנושא חוללה תגובה כזו. מעבר לכך – הבטחתי, ותודה למי שחיכה עד עכשיו. זו תהיה סדרה ארוכה, אני מקווה שתלוו אותי לארכה. אם לא קראתם את הרשומה במגזין קפה, כדאי לקרוא אותה לפני שתקראו הלאה.

מה את עושה?

רובנו, בזמנים מסוימים, נאבקים למצוא את התשובה לשאלה הזו. עבורי, המאבק לא הסתיים. לאורך השנים, חברים, קרובים, לקוחות וקולגות, מבקשים שוב ושוב שאסביר מה בדיוק אני עושה. מה מבלבל אותם? אם אני מסתכלת רק על חצי השנה האחרונה זה נראה פחות או יותר כך: למדתי gamification והגשתי את כל העבודות ברצינות-על למרות שאני לא 'עובדת בזה', למדתי פרקים ברטוריקה, פרקים בראיית חשבון למנהלים, הצטרפתי לקולגיום של פסלים (אני לא פסלת), תוך כדי הובלת עבודת מיתוג מורכבת, יעוץ למספר חברות טכנולוגיה בתחום האסטרטגיה השיווקית, ושלל הדרכות בנושאים שונים כמו ניהול שיווק במדיה חברתית, פעילות עסקית בלינקדאין, טוויטר, הפחתת עומסים בעבודה עם מייל, שימוש נכון בכלי ווב להפחתת עומסים וייעול ניהול השיווק, אמנות הסיפור (סיפור סיפורים), הנחיית סדנאות מספרים, שיפור יכולת ההוראה וההדרכה באמצעות טכניקות סיפור, שרות לקוחות וסביר להניח שהיו עוד כמה דברים.

למרות שלי זה נראה הגיוני לגמרי, אני לא יכולה להתכחש לעובדה שיש רבים שחושבים שמשהו אצלי לא-תקין. ש'איבדתי' את זה לגמרי. יכולתי לחשוב "מה אכפת לי מה אחרים חושבים?", אלא שזו לא מחשבה מעשית. מה אחרים חושבים או לפחות מבינים בעניין מה אני עושה, משפיע על התעסוקה שלי, הפרנסה שלי, מערכות יחסים, שיתופי-פעולה וגם על הגדרת הזהות שלי, כי זהות נבנית תוך חיכוך באחרים.

משנה את השאלה

הפתרון שלי לעניין הוא לצאת מתוך עצמי. לדבר על הרב-תחומיות, הרצון להיות כל מה שאני יכולה ועל הלמידה המתמשכת שלי כנטייה ברורה, כמאפיין שהוא חלק חשוב ממי שאני. לדבר על מה כייף בזה, על מה קשה בזה, על מה שימושי, מה פחות ובעיקר – על איך חיים עם נטייה כזו ומפיקים באמצעותה תועלת. להפוך לנקודת מוצא את העובדה ששוק העבודה לא הצליח מעולם למצוא דרך להעסיק אותי כשכירה. בנוסף, אני שואפת לגרום לסובבים אתי לעבור מהשאלה "מה את עושה?" לשאלה "על מה את עובדת כרגע?" ואז יותר פשוט לי ולהם.

מרכיבים בסקיצה ראשונית לפסל. לומדת.
מרכיבים בסקיצה ראשונית לפסל. לומדת.

מקור הביטוי 'ילדי לאונרדו'

הביטוי 'ילדי לאונרדו' נולד כפליטת פה, בוועידה לענייני העולם, אוניברסיטת קולורדו 2004. הרעיון לקיים פאנל על לאונרדו עלה כתגובה ספונטאנית שלי לנושא הכנס באותה שנה – divided we stand. כשאספו רעיונות לפאנלים, עניתי בשליפה 'לאונרדו דה-וינצ'י – אין לי מושג למה'.

הכללים בכנס הזה ברורים וקבועים: המשתתפים יודעים באילו פאנלים ישתתפו רק זמן קצר מראש, חצי מהמשתתפים בכל פאנל הם מומחים לעניין וחצי לא, אין לקרוא דברים מן הכתב או להשתמש במדיה ללא אישור מיוחד, כל משתתף מדבר עד 10 דקות, והוא לא יכול לומר שאין לו מה לומר. אחר-כך הקהל מוזמן לשאול שאלות, זכות הקדימה לסטודנטים.

היינו ארבעה מול אולם שהכיל קרוב לאלף איש, עם רמקולים פתוחים לרחבה המרכזית של האוניברסיטה: דן בראון מ'קוד דה וינצ'י' שהיה קלף בטוח להביא אתו כמות כזו של קהל, שני מומחים בעלי שם שקיבלו אישור מיוחד – האחד לקרוא שירה, השני להקרין את 'הסעודה האחרונה' כדי לנתח את שכבות הציור לעיני הקהל, ואנוכי – אחרונת הדוברים.

הקשבתי להם בתשומת לב. עם כל מעבר לעוד משתתף, מה שקירב את התור שלי לדבר, הרגשתי את הסלטות בראש ובבטן. בשלושת-רבעי הדיבור של הדובר שלפני, אדם שהייתי מוכנה לשבת מולו שעות ולהקשיב בפליאה, שמעתי אותי בראש: "לימור, זו את שהצעת את הפאנל הזה ואת אכן משתתפת בו, עם שלושת האנשים שלידך. באת כדי לומר משהו. גם אם את לא יודעת מה בדיוק, את יודעת שזה קשור ב divided we stand. זה הרגע."

הדברים שאמרתי היו הגרסה הראשונית למה שכתבתי ב'אנחנו לא עקומים'. רציתי לגרום לנוכחים להבין שלהיות ילד, נער, אדם הרוצה להיות כל מה שהוא יכול בדרכו, עם התפיסות המובילות כמו שהן כעת, זה סיוט. שעבור מי שהם 'ילדי לאונרדו' בנטייתם, שצריכים רב-ממד כדי לפרוח, שלא טוב להם להיות מפוקסים כל הזמן על נתיב ברור ומוגדר מראש, שמודדים הצלחה בדרכים מגוונות ולא רק בכסף, תארים ופרסום, זה קשה נורא. שלחתור כנגד זרם המערכות עתירות הכוח והמשאבים, המורים, ההורים, הצו החברתי – זה מחליש, מתיש, שובר, עוד לפני שלוקחים בחשבון מה שהחברה מפסידה מלכבות אנשים כאלה. 'ילדי לאונרדו' אמרתי להם, הוא לא ביטוי חלופי ל'פרחי גאונות'. הוא ביטוי המייצג עוצמה ופגיעות מהסוג שלאונרדו חווה בשל נטייה, דבר שאני בטוחה בו גם אם מעולם לא נפגשנו. divided we stand הוא מנגנון הגנה מבורך היוצר במקביל תחושה עמוקה של בדידות וחיים במלחמת הישרדות לא הוגנת. הרבה לא מחזיקים מעמד וכבים, כשבסך הכל רצו להאיר ולעשות טוב.

כמה דקות מתחילת הדברים זיהיתי באולם הקשוב איים של התרגשות והם התרבו ככל שהתקדמתי בדברים. כעבור עשר דקות, המקרופונים נפתחו לשאלות. עשרות אנשים רצו לעמוד בתור לשאול שאלה. הזמן לא הספיק. שעות אחר-כך ישבתי עם אנשים שרצו לדבר, לספר את הסיפור שלהם, להתייעץ. מנהל בית-ספר תיכון פרטי דחף לי ליד כרטיס ביקור ושאל, "תהיי מוכנה לשוחח עם תלמידה שלנו שצריכה לקבל החלטה הרת-גורל?" פגשתי אותה למחרת. אישה ניגשה עם בנה, נער כבן 17 ויחד הם שאלו אם אהיה מוכנה לשבת אתם כמאזינה לשיחה הראשונה בחייהם בה הוא יספר לה איך הוא מרגיש והיא תנסה רק להקשיב. פגשתי עוד רבים. כל שיחה כזו, שהזיזה משהו אצלם בכיוון הריפוי, הזיזה גם אצלי. זו הייתה הפעם הראשונה בה הצלחתי לנפץ לאלפי רסיסים קיר הפרדה אדיר שהרגשתי שנמצא שם מאז שאני זוכרת את עצמי.

בחזרה להווה

אז, לא התפניתי למסקנות אותה חוויה מעבר למה שקרה שם. התגובות למאמר במגזין קפה הזיזו אותי ועכשיו כבר ממש הגיע הזמן.

לכן… אם יש לכם יותר מתשוקה בוערת אחת לעסוק בה, המון חלומות להגשים, אם אתם מרובי-כישרונות, הורים או מחנכים של צעירים רב-תחומיים הרוצים לעזור להפוך את העולם למקום בטוח יותר עבורם, אם אתם לא מצליחים להחליט מה תהיו כשתהיו גדולים (גם אם אתם בגילי), שואפים למצוא מסגרת שתכנס את כל מה שאתם, מבינים שעמידות תלויה בכושר הסתגלות, גמישות, יצירתיות ומודעות רגשית, לא מתנהלים על מסלול קריירה אלא יותר על טרמפולינה, מחפשים מודל שיפטור אתכם מתחושת אי-התאמה, רוצים להיות כל מה שאתם יכולים, משלבים אמנות ומודעות חברתית בעולם שהלך לאיבוד לעצמו ומספר לכם שאתם לא-ריאליים, או פשוט לא יכולים להגביל את עצמכם לנתיב אחד – אתם מוזמנים לעקוב, להגיב ולתרום.

רשומה הבאה
Loading Facebook Comments ...

14 thoughts on “ילדי לאונרדו | להיות כל מה שאני יכולה”

  1. לימור יקרה,
    איך באת לי בטימינג כה מושלם לתחושותי ממש היום שאין לך מושג, זה ברמה בקוסמית…
    קראתי קודם, כפי שהמלצת, את הדברים במגזין קםה ואורו עיניי…
    הזדהתי עם כל מילה וחשבתי לעצמי שסוף סוף משהו נתן לדבר הגדרה… ואילו כזו שכייף להתבשם בה!
    עוקבת אחריך במהלך השנים והזדמן לי באמת לשמוע אותך בנסיבות ותחומים שונים, מניהול זמן ועד סיפור סיפורים ותמיד היה מענין.
    אני למשל עסקתי בעיצוב גרפי כ18 כעצמאית ונמאס לי,מעשיתי שינוי ולמדתי אסטרטגיה שיווקית, תחום מולטידיסיפלינרי מיסודו שכה מתאים לי וכה התאהבתי בו.
    מאז לא מפסיקה לחמוד ולהעמיק במסגרות שונות, קורסים וכנסים ועדין מתקשה להגדיר את פעילותי ולמצוא בה פרנסה.
    נדמה לי שלו לא הייתי עושה את השינוי בגיל מבוגר היה לי קל יותר אך אינני בטוחה שזה הזו הבעיה.
    הכל מענין אותי, מותגים, ניהול עיצוב, כתיבת סיפור שיווקי, תוכן, סטארטאפים, חדשנות, יצירה ועוד.
    נשאלת השאלה כיצד הופכי זאת לפרנסה?…
    אפילו אשמח להיפגש פנים לפנים אם ניתן.
    אעקוב פה אחריך ואולי משהו יקרה 🙂
    שנה טובה ותודה על הדברים

    1. היי עדנה,
      ברוכה הבאה, שמחה שהגעתי בזמן. לפי הדברים מעניין לך, שזה נהדר. גם אני לא בטוחה שהמעבר בגיל מבוגר יותר הוא הבעיה, למרות שזה כנראה כן קשור ב'זמן' במובן הרחב יותר של המילה ואפילו לטובה. מציעה לך להמשיך לעקוב, אני אתייחס לעניין הפרנסה לעומקו. כרגע בשנת שבתון (לא חופש) כדי להתמקד בעניינים כאלה ואחרים לטובת כמה שיותר אנשים ולכן נמנעת מפגישות פנים אל פנים. אל תתעצבי עוד נספיק 🙂
      שנה טובה, לחיים טובים ותודה גם לך.

  2. המוח האנושי זקוק למיסגור – ולכן לעיתים קשה מאוד לאנשים כשהם נתקלים במשהו רב תחומי למסגר אותו ולהבין איך הוא יכול להיות רלוונטי/מועיל/שווה עבורם.

    שנה טובה

  3. הי לימור
    תודה רבה על דברייך המרפאים.
    גם אני רבת כיוונים. כרגע בשלב מעבר ומחפשת הגדרה לדבר שיכנס את כל מה שאני ויאפשר לי להיות שמחה בחיי העבודה שלי ולהתפרנס ממה שישמח את ליבי.
    מחפשת מישהו לעשות איתו תהליך. תוכלי לכוון אותי למישהו שיודע לעבוד על ילדי לאונרדו?
    תודה 🙂

    1. שלום לך רבת כיוון,
      לא פגשתי מישהו שמצהיר על עצמו שהוא יודע או רוצה לעבוד עם ילדי לאונרדו. ייתכן ויש, לא פגשתי. לכן החלטתי לפתח את הסדרה הזו. אם תמשיכי לעקוב – וכבר יש כמה רשומות אחרי הרשומה הזו – תראי שאני הולכת לכיוון שאת מבקשת. לא ייקח עוד הרבה מדי זמן.
      בברכה, לימור.

  4. היי ונעים מאוד,
    קראתי ויותר מכל התרגשתי. אני בדייט עם עצמי בשנים האחרונות ובדיוק מזהה אתה נקודה החשובה שנגעת בה.
    אני כזו!
    ואני ״סבלתי״ מסירוס מצד אימי, שצידדה בי שאני לא מתמידה, לא מסיימת ועוד משפטי טומני ביטחון שכאלה. ( אני צינית ).

    אבל לשמחתי… החלטתי ללכת עם האני הזה. לפתח, לחקור להתנסות בכל תחום שמעניין, מגרה וגורם לי אושר.

    כן, זה אושר! זה אושר לדעת שאתה מתעניין בהרבה תחומים ושידע זה כוח, הרבה כוח וכיף.

    תודה רבה רבה!
    וכמובן שנרשמתי כקוראת נאמנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *