in עושים חיים

אני קשיח ואני גמיש

לפעמים נדמה לי שמה שאנשים הכי רוצים לדעת זה שהם ממומשים. שהם לא מבזבזים את הזמן על להיות "סתם" אנשים. הצורך בביטוי עצמי ובהכרה מתחזק ויחד אתו מחליקה פנימה השאלה איך עושים מזה כסף. כל חזאי פרסום ועושר, נשמע לאוזננו כמשורר מימוש עצמי.

אני לא חוזה עתיד גם אם יש לי כמה השערות. אני גם לא יכולה להבטיח. מה שאני יכולה לעשות זה לכתוב מה אני רואה, ולהמליץ לקוראים לשקול את הדברים כמידע שימושי להבנת ההווה.

כרגיל ברשומות כאלה, אני מציינת אזהרה בצידה – כל מה שכתוב כאן נכתב כהכללות. קל מאוד לגלוש מכאן למקום סטראוטיפי, פוליטי, מאשים. כשרצים לכיוונים כאלה נוטים להתעלם ממה שנכון: לכל האנשים יש יותר מצד אחד ואת הנפח הפנימי להיות כאלה או כאלה או כאלה. עם זאת, הבחירות שלנו פחות עצמאיות ממש שנראה. אנחנו תוצר של מה שהסביבה מסמנת לנו שכדאי ונכון להיות – מי יותר, מי פחות. עדיין, בתוך כל הכללה, יש דרגות משניות רבות וניואנסים. קחו את הדברים בשיקול דעת.

מספרים על סר לורנס אוליבייה, שהיה כבר בתחילת הקריירה שלו אחת הדמויות הבולטות בעולם התאטרון. מסופר, כי ככל שגדלו המוניטין שלו כך גדל גם פחד הבמה שממנו סבל. עם השנים גבר פחדו כל-כך, עד שפעמים רבות היו צריכים ממש לדחוף אותו אל הבמה. בשלב מסוים חשב להניח לעיסוקו כשחקן. באחת הפעמים, כשסיפר לאחד מעמיתיו כשהוא אחוז אימה, אמר אותו אדם,

"אבל איך ייתכן שאתה מפחד כל-כך? אתה לורנס אוליבייה!"

"בדיוק," ענה אוליבייה, "כשאתה מופיע, אתה צריך להיות טוב. אני צריך להיות 'לורנס אוליבייה'."

לורנס אוליבייה חי בחרדה עמוקה בגלל דרישה פנימית להיות 'לורנס אוליביה' תמיד. אם היה נכשל, מה היה קורה? דבר איום ונורא מבחינת אלה שרואים באני קשיח את המפתח להצלחה – הוא היה עלול להיתפס כמישהו שאינו תופעה ייחודית יחידה בדורה; עוד מישהו שמושפע מאחרים, נכנע לתכתיבים, ניתן להעתקה, מוצר צריכה. דוגמה יותר קיצונית היה סטיב ג'ובס. הוא כל כך רצה להיתפס כמקורי וייחודי, שדאג להרחיק את הוריו מהסביבה כבר כשהיה באוניברסיטה. מבחינתו האידאל היה להיות חד-פעמי, ייחודי בתולדות האנושות, מישהו ששבר את תבנית היציקה שלו, מישהו שילד את עצמו.

בתרבות האני הקשיח, כל סוג של אמנות או עשייה שמשקפת ספיגת תרבות עבר וחידוש על גבי העבר, נחשבת פחותה בערכה. אנשי האני הקשיח מחפשים את השפיץ, את הגאון, החד פעמי, הייחודי. כל כך מחפשים, שאם במקרה מדברים אתם על להיות כמו אחרים, הם מרגישים מאוימים ומתרחקים כאילו שאתם חולים בצרעת. "בלי מותג את לא קיימת". זו מחשבה שמגיעה מאותה קופסה בה מונחת מחשבה אחרת – שהסינים, לעולם לא יהיו "כמונו". אנחנו מיוחדים, הם המונים חסרי ייחוד. אותו יחס שמקבל התיוג "עקרת בית".

אני קשיח חי בבועת אינדיבידואליזם. מתוך הבועה הזו יש דרך מסוימת להסתכל על העולם שנדמית טבעית למי שחי בבועה. עד כדי כך טבעית, שלא עולה בדעתו של אני קשיח שאחרים רואים אחרת. פילוסופית, זו תפיסה שגורסת שהאלוהים נמצא בתוכנו. מה שהאלוהים שבפנים אומר, לזה מקשיבים. את זה מתעדפים, את זה מפתחים כדי להגיע לביטוי ומימוש. מה נחשב למימוש הוא מראה של מחשבה השולטת בחברה. במילים אחרות – המצליחנים בתרבות האני הקשיח, הם אלה שמצטיינים דווקא בלהיות מה שהחברה קבעה כהצלחה. ולזה קוראים באופן מוזר – אינדיבידואליזם. אני קשיח הוא רעיון די חדש, תפיסה שנולדה מתוך תעמולה אמריקנית בזמן המלחמה הקרה, ובסך הכל רעיון.

יחד עם רעיון האני הקשיח מגיעות כמה בעיות

זה הרי לא באמת נכון שדברים צצים כך סתם כ"הבזק של גאונות". גם היוצרים הייחודיים ביותר צריכים לעשות את העבודה, להתייצב כל יום, לנקוט משמעת גם כשלא מתחשק להם. גם הם יודעים שכל הרעיונות הנוצצים המאפיינים דיבורים של יחסי ציבור, דיבורים על טאלנט – כשרון ואינדיבידואליזם, הם לא חלק מהמלאכה היומיומית. זו הרבה יותר אפורה מהדיבורים, דורשת מחויבות וכושר התמדה, גם כששום דבר לא יוצא מרתק במיוחד. היא גם דרך שדורשת לא לקחת את תוצרי הפעילות שלנו כל-כך ללב, אם אנחנו מתכוונים להישאר שפויים.

האמת ידועה, ובכל זאת קיים נרטיב חזק שמסתיר אותה. פעם היו אומרים על אדם ש"יש לו כישרון ב…" או "הוא מוכשר ל…". כיום אומרים "הוא כזה מוכשר" או "הוא כישרון" או "הוא טאלנט". מה שפעם היה מאפיין של יכולת, הפך להיות מאפיין הווייתי. וזו, יגידו לכם הטאלנטים אם יש להם אומץ וכנות, חבילה מלחיצה מאוד.

מדוע ממשיכים אנשי האני הקשיח לספר את הסיפור על כשרון גם כשיודעים שזה לא העניין? מה עם עבודה, אפילו שחורה, אימונים, למידה ועוד צורות של השבחת יכולת? ומה עם שיפור בשלבים ולא זינוק מטאורי? מה עם צדדים שונים של האישיות? גם אלה הפחות נוחים?

רוח החברה מתבטאת בחינוך

כל חברה בוחרת להשביח את התכונות שתשרתנה את מה שהיא מציבה כחשוב עבורה. היא אמורה לעשות זאת בעיקר באמצעות מערכת חינוך שתתווך בין מה שהחברה רואה כחשוב לבין השבחה בפועל.

לפי הדיבורים של פוליטיקאים, הורים, חברי ועדות היגוי, מובילי דעת קהל וכוכבי מדיה, מודל ההשבחה בארץ קשור בטיפוח הסקרנות הטבעית של ילדים בסביבה שחושפת אותם לאפשרויות. מדברים על חיזוק נטיות טבעיות, חיזוק חוזקות ולא חולשות, על תפקידם של מבוגרים כתומכים. לפי המציאות, כדי לחשוף את האמת אודות מה שהחברה מציבה כחשוב, צריך לבדוק את מודל ההשבחה שלה בפועל. אם בפועל יותר ויותר ילדים ומבוגרים מקבלים ריטאלין ותרופות מחזקות קוגניציה, מה שחשוב לחברה הם יצרנות והישגים לימודיים. במקום בו ההערכה להישגים כאלה פחותה, לא דוחפים לילדים תרופות.

בנוסף, האם נכון להיות ממוקדים כל כך בפנימיות של הילד ובאם יש לו נטייה טבעית למשהו או לא? אם בפועל אין לילד "נטייה טבעית" למשהו, ואחרי ניסיון או שניים הוא אומר "לא בא לי" ונוטש בהסכמתנו ובתמיכתנו, אנחנו סוגרים לו דרך.

מודל האני הגמיש

לעומת מודל האני הקשיח שדוחף אנשים למיתוג ובידול עצמי, יש מספיק אנשים מצליחים שמאזכרים את ההקשר בו גדלו, צמחו והתפתחו. אין להם שום קושי לציין שאחרים השפיעו עליהם, והם רוחשים להם כבוד והוקרה בלי פחד להיחשב חיקוי. הם לא חייבים "להמציא מחדש" (אין דבר כזה). הם לא חייבים להיראות שונים, מבודלים, יותר אחרים.

אני גמיש מוקיר את ההתכוונות בין כמה קולות בתוכו, בינו לבין אחרים שסביבו, את המשחק המשותף. זה לא שאין לאני גמיש קול משלו או שאינו נוקט יזמה. יש לו, ובמקביל הוא סקרן ומודע למה שעושים אחרים וזה טבעי לו לגמרי. הוא לא פוחד מכך שיאמרו לו שהיו כמותו לפניו, שיש עכשיו וגם יהיו בהמשך.

לפי המודל הזה, אם אין לי "נטייה טבעית" למשהו, אני יכולה ללמוד אותו, להתאמן ולהגיע לרמה מסוימת של מיומנות. אני יכולה להעשיר את חיי במגוון יכולות בלי לחשוב שזה בזבוז זמן אם לא אצליח אי פעם לחלץ הברקה ייחודית או להצטיין במיוחד.

ללמוד מיומנויות דרך הוראה ואימון, זו דרך שיכולה ליצור חוסן לאורך החיים. הרגלים. משמעת. פרנסה יציבה. אלה מילים שלתפיסת האני הקשיח נשמעות כמילים מלוכלכות. האסוציאציה המיידית היא אילוף, הליכה נגד הטבע של הילד וריסוק נפשו, הפרת פרטיות או זכויות אדם, מה שפה נוטים לכנות "השיטה הרוסית" ובארה"ב "קולקטיביזם מרושע". זה נשמע לא זוהר, לא ייחודי ולא חד-פעמי במיוחדותו.

גם במודל הזה יש בעיות, אם לוקחים אותו למקום קיצוני כמו שקורה בדרך-כלל במדינות טוטליטריות. אלא שהמערב לא רואה את הדבשת של עצמו, אז הנה – אחת הדוגמאות המערביות העדכניות היא לנסות לכפות על כל העובדים באותו צוות להיות בעלי כל הכישורים הנדרשים, ללא התמחויות, כך שיוכלו להתחלף בקלות וגם למלא זה את מקומו של זה. עובדי קבלן עם תואר שני, עדיין עובדי קבלן. רק מוכרים את הכוונות האלה עטופות במיתוג מגניב ומספרים כמה זה נפלא.

הצעתי הצנועה

בהנחה שכל האנשים בעולם רוצים להרגיש שיש להם מקום וערך כלשהו, ושהם רוצים להצליח להיות מה שהם יכולים להיות, הדרך הנכונה היא לשלב בין האני הקשיח והאני הגמיש. לדעת מה מקומי ולקחת גם את האחרים בחשבון. ללמוד, להתאמן, להשתפר בהדרגה וליצור לעצמי תשתית חיים יציבה. אם תהיינה הברקות, פריצות דרך ואירועים יצואי-דופן אחרים זה נהדר, אבל זו לא יכולה להיות המידה לפיה אדם מודד את עצמו. כי מה אם לא תהיינה? הוא נכשל? או כמו שאומרים בשנים האחרונות, "הוא כישלון"?

מה שאני בעיקר מציעה, זה לבנות את עצמנו כך שנהיה יותר מוּכרים, מוּבנים ונגישים – לא יותר אחרים.

איך משלבים אני קשיח ואני גמיש

עבור אנשים רבים, להניח להם לבחור לפי "נטייה טבעית" זו דרך ששולחת אותם לאיבוד. הדרכה ואימון יכולים לעזור להם לגדול להיות אדם שמתפקד היטב. אם האני הקשיח אוהב לעסוק בהרגלים טובים כמו ספורט ואכילה בריאה, מוטב שישלב בהרגלים גם לימוד מיומנויות ואימון מתמשך בהן. בלי להיכנע ל"לא בא לי" כל כך בקלות.

האני הקשיח קשור בהצלחת המערב לראות דברים בצורה חדשה, אנליטית, חורגת מהמוסכמות. זו צורת התנהלות שבין היתר הולידה את "השיטה המדעית" המפורסמת. יש בה הרבה תועלת ועם זאת, זו צורת חשיבה שיש לה מגבלות. בעיקר מגבלות דמיון וצורך בשליטה המתבטא בכוחניות. היא גם שיטה יקרה, זוללת משאבים. האני הגמיש מורכב יותר, כמו החיים. יש לו הרבה יותר דמיון ובוודאי שהרבה יותר אופציות מעבר לטכנולוגיה ול"מה שהוכיח המדע". הוא לא סיכום ולא שורה תחתונה והוא פגיע לכוחניות האני הקשיח ולכוחניות של משטרים טוטליטריים. הוא מתקיים היטב גם במצבים של משאבים מצומצמים.

מה ממש לא

יש הבדל בין לא לרצות לחיות תחת עריצות לבין דחיית שיטות למידה ואימן באופן כולל. תפיסה כזו מותירה את היחיד, האינדיבידואל הקשיח כניצב נגד כולם, כולל החברה. בעיניי זה עצוב שיש כבר רבים עם פנטזיה לחיות ללא אחרים, וללא יכולת לסמוך על אחרים. זו התנהלות שנוגדת את הטבע האנושי שהוא חברתי, ומשאירה ילדים ומבוגרים במצב מסוכן, מבודדים. יותר קל לשלוט באנשים מבודדים, יותר קל להפחיד אותם. ברמה היומיומית, יש באני הקשיח בריחה מביקורת ומעט מקום לחיוך, למידה והשראה.

לאן ממשיכים מכאן?

מתבוננים על ההווה ביושר, מבררים מה באמת יש, ומחליטים לאן רוצים לקחת את זה. איזו הגשמה אתם מאחלים לעצמכם? איזו הגשמה אתם מאחלים לילדים שלכם? האם אתם והילדים מקבלים ועושים את מה שנדרש כדי להגיע לשם?

יש כמה מחשבות שכדאי לבדוק במיוחד, כי הן מחלות חברתיות ותרבותיות:

כדאי לבדוק אם אתם יכולים כבר להקפיד על ההבדל בין "יש לו כישרון ל…" לבין "הוא כזה מוכשר" או "הוא כישרון". אם אתם מוכנים לפטור את עצמכם, את ילדיכם ואת האחרים מהכותרות האלה. אנשים הם לא כישרון. אנשים הם אנשים, ויש להם כישרונות. זה הבדל ניסוח שמייצג הבדל עצום בתפיסה. לקרוא לאדם "כישרון" מוביל אותו להינעל פנימה כי הוא מרגיש שהוא חייב להוכיח. ככל שמצליחים להתרחק מההגדרה "כישרון" מצליחים להשתמש בכישרון יותר.

כדאי גם לבדוק אם אתם כבר מוכנים להכיר בקשר בין כישרון למקור הכישרון. הרבה כישרונות נובעים ממשהו שפחות נוח לנו לשתף. משהו שהחברה פחות רוצה שנביא אתנו. אבל מה שהחברה כן רוצה שנביא אתנו, זקוק לנגישות למקור הכישרון. דוגמה: הילד מצייר יפה. כולם מהללים, משבחים, רוצים שהוא יצייר להם ציור. מקור היכולת במקרה של הילד שבדוגמה, קשור בשעות של התבוננות שקטה והתבודדות. בלי אלה, הוא לא יכול להמשיך לצייר יפה. אלא שעם אלה, החברה שמה עליו תגית "מוזר" "הזוי" "לוקה בכישורים חברתיים". אי אפשר לפצל את הילד ולקבל רק את התועלת.

כדאי גם לבדוק מהיכן מגיעה הפרנסה יותר טוב. כדאי לבדוק מהיכם מגיעה העשייה יותר טוב. אם היא מגיעה מכיוון ש"סותר" את החלטות האני הקשיח אודות עצמו, כדאי לשנות כיוון. אין מה לחכות לרגע שנהייה "מי שנועדנו להיות". יכול להיות שזה ייקח המון זמן, מה בינתיים? יכול להיות שלעולם לא נגיע ל"שם", מה אז? זה עוד יותר נכון כשמדובר בילדי לאונרדו כי עלול להיות נדמה לנו שאנחנו יכולים הכל. אולי, אבל לא הכל באותו זמן.

ובמיוחד כדאי פרופורציות בריאות. בגלל זה אני כל כך אוהבת את השירה של מרי אוליבר.

 

“I Go Down To The Shore

I go down to the shore in the morning

and depending on the hour the waves

,are rolling in or moving out

,and I say, oh, I am miserable

 -what shall

what should I do? And the sea says

:in its lovely voice

".Excuse me, I have work to do

Mary Oliver, A Thousand Mornings –

 

ואולי כל ה'ילדי לאונרדו' הזה היא בעיה פסיכולוגית שמנסה למנף את עצמה?

זה לא רעיון שלי. אלא שלאורך הזמן בו אני כותבת את האתר אני פוגשת גם התייחסויות המציעות כותרות חלופיות לכוונה להיות כל מה שאני יכולה: הפרעת קשב וריכוז, דיכאון, חרדה, אוטיזם קל, נרקיסיזם, קושי להתמודד עם המציאות ופיצול אישיות. חלק מההתייחסויות רומזות שאני מסתירה בעיה רגשית או נפשית, וחלק רומזות שאני כנראה 'ילדה מיוחדת' שהיא […]

לסיים פרויקט | דרך אזור העונשין לקו הגמר

אחרי מהלך התקפה מסודר בו שחקני הקבוצה שאנחנו אוהדים שעטו עם הכדור לכיוון השער הנגדי, העבירו אותו במיומנות משחקן לשחקן, הצליחו לא לאבד אותו לטובת הקבוצה היריבה, הגיעו לאזור העונשין הקרוב לשער, פרפרו את ההגנה ומסרו פס אחרון לשחקן שיבקיע גול, אנחנו כבר על קצה הכיסא ו… ואז הכל מתפספס והם צריכים לרדת חזרה לאמצע […]

איך משתחררים מסבך

כשהחוטים מסתבכים, אנחנו דואגים קודם כל לעצמנו: עוצרים. מתנתקים. נפרדים מהסבך ויוצאים לשאוף אוויר, לזוז, לראות אופק, להתמסר למשהו פשוט. מעבירים את 'כובד האחריות' מהסבך, אל הדבר החשוב באמת – עצמנו. יצאנו, חזרנו, הסבך שם. עכשיו מה? שלושה דברים: מתירים את הסבך באותו זמן, שומרים על עצמנו דואגים לכך שזה לא יקרה שוב, לפחות לא […]

כשהחוטים מסתבכים

לפעמים מגיעה רוח גדולה, מרצדת המיקודים מיטלטלת, מאבדת איזון, כל החלקים נדבקים זה לזה והחוטים מסתבכים. אנחנו מנסים להמשיך עוד קצת, מטפלים במשהו, מנסים להתיר פלונטר, רואים לידו עוד פלונטר, מנסים להתיר גם אותו, לא מסיימים כי יש עוד. לא יודעים כמה זמן זה ייקח, יודעים בלב שזה כנראה ייקח יותר ממה שחשבנו כשהמרצדת עוד […]