in כללי

שיעור מקונדור

"את חושבת שילדי לאונרדו הם אנשים מופנמים בדרך כלל? ואם כן, למה זה בעצם?" משכתי בכתפיי. לא הייתה לי תשובה מגובשת, רק בליל מחשבות ראשוניות: פגשתי ילדי לאונרדו מוחצנים; מופנמות יכולה להיות תגובה לסביבה שלא מארחת כל-כך טוב אנשים שנוטים לפעול בדרך שונה מהמקובל; גם מוחצנות; האם זו שאלה שיש מה לעשות עם התשובה לה? מאיפה זה נחשב מופנמות, איך מודדים את זה? אני יודעת שאני מופנמת. באותו זמן, יש מרכיב ניכר של תקשורת בעיסוקים שלי – בסיפור סיפורים, בניצוח תזמורת, בהדרכה. זו תקשורת שדורשת להיות נוכחת לפני עיניים של אנשים, מחייבת קשב לאחרים, הדדיות. אני נהנית להיות שם, אז אני מופנמת או לא? מדוע זו שאלה והאם היא רלוונטית להבנה של משהו? לא באמת ידעתי מה לענות, רק ידעתי שזו שאלה שתרחף עד שאבין מהי, אולי.

קונדור

כעבור שבוע, תוך כדי הליכה לאורך הצוק, ראיתי מולי לא גבוה בשמיים ציפור גדולה. ירדתי בזהירות לתוך עמק חיי, הגעתי לתחתית המורד ועצרתי כדי לנוח רגע. הציפור דאתה מעלי, נראית כמו קונדור. הלכתי לתוך העמק על אחד השבילים החשופים. הצעדים שלי הפרו את השקט הגדול, מפזרים אבנים קטנות מדי פעם. גם הנוף שקט מלבד נקודה אחת גבוה מעל. מדי פעם עצרתי והתבוננתי בה, כמו ילדה בעפיפון. בקצה עלייה תלולה בדרך החוצה מהעמק, המתין הקונדור. נעצתי בו מבט מופתע וזהיר, הוא נעץ בי מבט לא טורף, השתהה עוד כמה רגעים, פרש כנפיים ונסק אל-על.

למה חיכה לי כאן ולמה נעלם רגעים אחרי שהגעתי? קודם להיות קונדור הרגיש לי חופשי-אינסופי. פתאום הזמן הפך נוכח והרגשתי פספוס בגלל שלא הספקנו לדבר. עדיין, מעוף הבדידות המזהיר שלו נראה לי כמו הצטיינות יתרה. ואז, נזכרתי בשאלה אודות המופנמות של ילדי לאונרדו.

יש סכנות בלעוף סולו

אני לא יודעת לפסוק אם ילדי לאונרדו מופנמים או לא. אין לי מדד מופנמות לשתף בו. אני כן יודעת שיש משהו בילדי לאונרדו שאוהב לעוף סולו, שמתחזק כשהוא עף לבד בין עולמות, מחשבות, רעיונות וחוויות גילוי. בזמן שאנחנו 'שם', אין אף אחד שיותר יכול מעצמנו. זו תחושה יצירה מדהימה בעצמתה, מרתקת, מוחלטת, מפתה.

אבל כשעפים לבד, מפסידים משהו. מפסידים את ה'החוצה' ואת כל מה שהוא יכול להביא לתוך חיינו: שיתוף ועזרה, עבודת צוות, רשת בטחון, חוסן חברתי, חלקים חשובים בצמיחה האישית ובוודאי שבצמיחה מקצועית ועסקית. מפסידים גם את החלקים הפחות נוחים, כמו תגובות וביקורת.

לעוף סולו ברום השמיים זו חוויה מזהירה. גם בודדה. ויכול להיות שהאבחנה אודות מופנמות קשורה בזה: בתחושת הבדידות שנשקפת מעיני קונדור שירד לרגע מהשמיים, מתבונן עין בעין אבל חייב לעוף משם לפני שיתגלה כמה קשה לו לדבר החוצה.

לפני שנים רבות, ציפור גדולה אחרת למדה אותי שיעור על חשיבות הפנייה החוצה. היא קראה לי למשרד כדי להפגיש אותי עם ההבנה שהשתיקה שלי, מפחידה את המדריכות בקורס קצינות. "בעיה שלהן," עניתי לה, "שתתגברנה על הפחד." רק שנים מאוחר יותר הבנתי כמה חכם מצדה היה לענות לי בחיוך, "את יכולה לעזור להן. תנסי." בחכמה ובעדינות, היא אילצה אותי ללמוד לפנות החוצה. להתנתק מזרמי הרעיונות והמחשבות עליהן אני חגה בנוחיות, לבחור דבר אחד לומר, לפחד את הדקות שעוברות עד שזה יוצא החוצה, לפתוח את הפה ולדבר בקול. להשתפשף ולתרגל עד שאתרגל.

ממה פחדתי? כנראה מכך שאחרי שאדבר יקרה אחד משניים: או שאגלה שיש מי שיכולה יותר מעצמי באותו רגע, או שאגלה שברגע שזה יצא החוצה חטפו לי, ועכשיו גם אחרים יכולים לעשות את הדברים המיוחדים האלה שאני יודעת. פחדתי על המקום שלי. בפנים הייתי רק אני וכל המקום היה שלי עד שלא הייתי מוטרדת בכלל מעניין המקום. בחוץ היו הרבה אחרים על מגרש שלא בניתי לי עליו מקום – כי העדפתי פחות אינטראקציה. זה אולי הקשר למופנמות.

אלא שעם הזמן והתרגול למדתי עוד כמה דברים:

  • שלעשות את אותו הדבר שוב ושוב, גם אם בדרך המאוד מיוחדת שלי, זה לא מעניין לי. זה הפוך מלהיות ילדת לאונרדו. למדתי למסור הלאה כדי להתפנות לדבר הבא.
  • שאי אפשר לשבת בבידוד ולצפות שדברים יקרו.
  • שלהתרועע עם אחרים, לקחת חלק, לא דווקא להוביל, לעזור לאחרים לזוז בכיוון חדש, משחרר אותי מספקות שביני לביני. פוקוס על אחרים הוא פוקוס יותר בריא.
  • שגם אם נדמה לי שיש לי אחיזה מוצקה במה שאני עושה, הפרספקטיבה של אחרים, אפילו בדברים שאני יודעת, יכולה לשחרר רעיונות חדשים אצלי.
  • שהיצירה העמוקה של ילדי לאונרדו היא לא יצירה חיצונית. אבל כדי שנוכל לחיות בטוב, היא חייבת לצאת החוצה. לא בהכרח כולה, לא דווקא כמו שאנחנו רואים אותה בפנים ובכל זאת, להתבטא חיצונית, בקול ברור, בשמנו.
  • שעם הדקות פחד שעוברות לפני שזה יוצא החוצה, אני לא יכולה לעזור לאחרים.
מורידה הילוך

את הבלוג הזה התחלתי לכתוב לפני כמעט שנה, כשיצאתי לשנת שבתון. עכשיו אני כבר בזנבנב השנה ובדרך חזרה לתוך הגעש שנקרא 'השוק'. כמו שהיה לפני השנה הזו, גם בהמשך אחיה כיוצרת עצמאית שהכל מתערבב לה בדרך יפהפייה ומעניינת. החיים של ילדת לאונרדו לא מסתדרים למחלקות קטנות ומסודרות כמו שקעים בחמגשית; הם דומים יותר לנזיד סמיך, שהכל נמס בתוכו ליחד שסך חלקיו טוב מכל חלק בנפרד. אני נדחפת ליצור, ולא לגמרי מרוצה אלא אם מאתגרים אותי ברעיונות חדשים ומפחידים.

מה שהכי למדתי בשנה הזו, זה לשחרר את הברקס על הלאונרדו. לא שהיה לי ברקס חזק, ההיפך הוא הנכון, אבל בכל זאת היה שם משהו ששרט את הדרך מדי פעם ועיכב אותי בהרעשה מיותרת. שאריות של הקושי לפנות החוצה.

אני רוצה לארגן את המקום הזה מחדש, להכין אותו לשלב הבא. לכן, אני מניחה את המקלדת עד סוף חופשת הקיץ. פרויקט 'בית יוצר 30/100' ממשיך.

תודה לכם על הקריאה, התגובות, התכתובות הפרטיות, הרעיונות, השאלות והמחשבות ששלחתם אותי לחשוב.

קיץ טוב, לימור.

המחברת הלא משונה שלי

[רשומה משלימה לרשומה 'מקום לעודף רעיונות'] "מה זאת המחברת המשונה שלך?" שואל כמעט כל מי שיוצא לו לראות את המחברת שלי מונחת פתוחה על שולחן. מלבד העובדה שיש מי שמפנקת אותי במחברות מ Moji בלונדון, אין במחברות שלי שום דבר משונה. מה שכן, אני משתמשת בהן בצורה מסוימת, שעוזרת לי לנהל את העבודה ואת עצמי. […]

סקרנות>ידע>רעיון>יצירה>שיתוף>עסקה

ילדי לאונרדו הולכים בעקבות הסקרנות. הסקרנות מובילה לחקר. בהתחלה פחות מעניין אותנו לברר כמה זה עולה, אם לעסוק בזה יביא לנו תועלת כלכלית, מעמדית או פרסומית, או מה קשור. יותר מעניין אותנו מה זה, איך זה עובד, של מי זה, מי עשה את זה, לגלות אם יש עוד כאלה, איפה מוצאים, מה אפשר לעשות עם […]

מקום לעודף רעיונות

מאז האגדה על 'אאוריקה' של ארכימדס, דרך הסיפור על ניוטון והתפוח, נוצר הרושם שרעיונות מוצלחים נוצרים בבידוד וברגע אחד כ'הברקה' או 'הארה'. כל מני ממציאים והוגים מטפחים את הסיפור הזה, בלי שום קשר למה שקורה במציאות. במציאות, רעיון מוצלח לא נוצר בבידוד וגם לא ברגע. רעיונות כאלה הם תולדה של רשת התרחשויות, של סביבה: מישהו […]

עומק ורוחב הם לא הפכים

לפני כמה ימים נסענו לבקר אישה אחת. רצינו לשמוע אודות מחקר שהיא עורכת בתחום מדעי ההתנהגות. המחקר מתבונן על מחקרים אקדמיים, היא עורכת אותו מטעם עצמה. דרכה, קיווינו לגלות משהו שיתמוך, אולי ישלול, ואולי יסיט לכיוון חדש איזו מחשבה שיש לנו. בת שמונים ושש, קורנת סקרנות לחיים. מתהלכת בין חדרי ביתה בקפיציות של ילדה בת […]